הבגידה המדומה

זה התחיל לפני שבועיים כשבעלי חזר הביתה בשעה מאוחרת. הסתכלתי על השעון והוא הראה שתיים. שאלתי אותו איפה היית ולמה הוא לא היה זמין בנייד והוא שתק כמה שניות ורק אמר נגמרה לי הסוללה, ישבנו אחרי העבודה בפאב. הנחתי לזה למרות שהחשש התחיל לנקר בתוכי. חשבתי על כל המאמרים שקראתי לאחרונה. על הסטטיסטיקות של הבגידות. זה לא שהייתי כל כך תמימה בעצמי אבל גם לא הייתי מאלה שיחשבו לי זה אף פעם לא יקרה. והאמת היא שהייתי די בטוחה שזה זה הפעם. כלומר, שהוא בוגד בי. הסקס בינינו כבר מזמן לא מה שהיה ונראה לי טבעי שגם הוא כמוני מנסה לחפש ריגושים במקומות אחרים ובמחוזות חדשים.

למחרת בבוקר בחנתי אותו בקפידה ובדקדקנות כאשר התלבש והתארגן ללכת לעבודה. פתאום שמתי לב לכתפיו הרחבות, לכפות ידיו המסיביות, לטבעת הנישואים הנוצצת שהבהיקה על הקמיצה. ריח האפטרשייב שלו מילא את החדר ואני התחלתי להרגיש תחושה משונה מתפשטת בבטני. פתאום ראיתי אותו באור אחר לגמרי, כאילו פגשתי בו לראשונה. מבט אחרון אלי מהדלת: "ביי, יום טוב" והלך. כרגיל. במהלך היום לא הפסקתי לחשוב על הבוקר. מצאתי את עצמי מפנטזת על בעלי. האפשרות שאולי הוא בוגד בי גרמה לי לכזה בלבול רגשי ואולי אפילו לגילויו מחדש.

ניסיתי להניח למחשבות ולהתמקד בעבודה. בערב הוא חזר בשעה הרגילה ומיהר להתקלח ולהיכנס למיטה. ניסיתי לגשש להתקרב, לפתח שיחה, אבל הוא רק חסם אותי, "אני עייף, נדבר מחר". לא עבר זמן רב מדי והתרחקותו התחילה להעיק. כמו זמזום טורדני. אז פניתי למשרד החקירות. במשרד החקירות סיפרתי לחוקר הפרטי את כל הפרטים וביקשתי לדעת את האמת, קשה ככל שתהיה. אני לא תמימה, אני יודעת שאוכל לעמוד בזה וגם ככה הייתי בטוחה שאני יודעת ורק רציתי לוודא.
לאחר שבוע של מעקב, שבמהלכו בעלי הפך למושא תשוקה בלתי מושג עבורי, נפגשתי שוב עם החוקר הפרטי, כסוסת ציפורניים ומוצפת חרדה. החוקר הפרטי הראה לי מונות שבהם צילם את בעלי, מעקב שיחות, עדויות לעבודתו ואמר לי בביטחון, "לא הרבה פעמים אני נתקל בכזה מקרה גברת, אבל בעלך לא בוגד.". "מה?" שאלתי בהפתעה. "מאוכזבת?" הוא שאל בחצי חיוך?. "לא, רק מאוד מבולבלת", השבתי.

בערב, כאשר בעלי הגיע הביתה, שטחתי בפניו את כל הראיות לאי הבגידה שלו בי ודרשתי הסבר לשבועות האחרונים. "אני לא מאמין שזה עבד!", הוא אמר בפנים מרוצות. "חבר המליץ לי מניסיון שלשחק אותה קצת קשה להשגה ומסתורי, יכול להפיח מחדש חיים בקשר. אז אמרתי, ננסה. לא חשבתי שתלכי רחוק כל כך". לאחר כמה שניות של שתיקה, חייכתי בערמומיות וסימנתי לו לבוא אחרי לחדר השינה.

סטודיו לצילום ומכבסה

המקרה שאני עומד לספר עליו, הוא אחד המסקרנים והמעניינים ביותר שחקרתי בשנים האחרונות כחוקר פרטי.

לפני מספר שנים, חבר קרוב החליט לפתוח סטודיו לצילום, מה שנקרא פסגת הטכנולוגיה. הוא שכר מקום שבעבר שימש כמכבסה, נסגר באופן פתאומי ובמשך תקופה ארוכה היה סגור. חברי שכר את המקום דרך מתווך ולא הכיר את בעלי המקום.

בשל היותו איש מקצוע מעולה, ובעל תושייה עסקית מצוינת, הסטודיו של  הפך לעסק מוכר ומצליח תוך מספר חודשים. יום אחד נכנס לסטודיו שלו גבר מבוגר, שמו אברהם, וביקש לדעת האם חברי מכיר את האדם שהשכיר לו את המקום. חברי הסביר לו שהוא שכר את המקום ממתווך, ואינו מכיר את בעל המקום. לבסוף, האיש החליט לספר לחברי מדוע הוא הגיע לחנות.

לפני מספר שנים, סיפר אברהם, אשתו מסרה חליפת מחויטת שהוא מאד אהב, לניקוי יבש למכבסה שקדמה לסטודיו שחברי הקים. מה שאשתו של אברהם לא ידעה, שבאחד מהכיסים הפנימיים של החליפה, הייתה טבעת יהלומים יקרת ערך, שהייתה במשפחה עשרות שנים, ומכיוון שהוא לא רצה לבטח אותה, מסיבותיו הוא, הוא שמר עליה באחד מהכיסים של החליפה.

               

כשחזר הביתה מעבודתו והתברר לו שהחליפה הועברה לניקוי יבש, הוא מיהר למקום, אך לתדהמתו, גילה שהמקום סגור על בריח, ושעל הדלת מודעה שהחנות תהיה סגורה עד להודעה חדשה. הוא הבין מיד, שמנהל המכבסה, גילה את הטבעת ומיהר לעזוב את המקום.

מדי יום הוא הגיע למכבסה, וניסה לגלות פרטים על בעלי המקום, אך לשווא.

עכשיו שחברי שכר את המקום, קיווה האיש, שאולי ניתן יהיה לעלות על עקבותיו של בעל המכבסה. חברי התרשם מאד מהסיפור, ופנה אליי שאנסה לעזור לאיש למצוא את האיש שלקח איתו טבעת יקרת ערך.

בתחילת החיפושים שלי, פניתי למחלקת הגבייה של העירייה ולמתווך שעסק בהשכרת המכבסה, שהייתה בבעלותו של האיש שנעלם עם הטבעת. הצלחתי לאתר את שם בעל המכבסה, וגם את כתובת המגורים שלו. אך כפי שצפיתי הוא עזב את ביתו מיד לאחר מציאת הטבעת ועבר למקום אחר.

הייתי לי תחושה, שואסילי, שמו של בעל המכבסה, לא עזב את העיר וכנראה המשיך בעיסוקו כמנהל מכבסה. לאחר כמה ימים של חיפושים, מצאתי את המכבסה החדשה של ואסילי.

כשהגעתי למכבסה, איש חביב, בשנות השישים לחייו, ניגש אליי וביקש לדעת מה רצוני.

חזותו של ואסילי הייתה של אדם שעבד קשה כל חייו, וכנראה שברגע של חולשה, לקח דבר שאינו שייך לו כדי לשפר את איכות חייו. לפי היכרותי עם אנשים כמו ואסילי, ידעתי שעם קצת לחץ פסיכולוגי, אצליח להוציא ממנו את האמת. וזה קרה מהר יותר ממה שחשבתי.

תוך זמן קצר, הוא הודה שלא התכוון לקחת את הטבעת, אלא שברגע של חולשה, נכנע לדחף, לקח את הטבעת ונעלם איתה.

כשניסיתי לחשוב על פתרון כיצד להשיב את הטבעת שכנראה נמכרה, לבעליה האמיתיים, אך למנוע מואסילי תלונה במשטרה, הופתעתי כשהוא נעל את דלת הכניסה של המכבסה, נעלם לכמה דקות לחדר צדדי וחזר עם נרתיק מקטיפה. בתוך הנרתיק הייתה קופסת תכשיטים קטנה שממנה הוא הוציא טבעת יהלומים יפהפייה.